<h1>רבינו יהונתן מלוניל — ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ע"ז י"ד ע"ב] מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו', דבפרקין דלקמן [כ"ב ע"א] קאמ' דאסיר ליחד בהמה עם הגוי בבית משום דחשידי על הרביעה אפילו הכי תלינן הכא במנהגא לפי דהכא במכירה עסיקינן וגוי חס על בהמתו שלא תיעקר, כלו' דכיון שנרבעת לאדם שוב לא תתעבר אבל הכא דלקמן דבהמתו של ישראל היא מסתמא חשידי על הרביעה ואינו חושש אם נקבה היא לעקור שלה ואם זכר הוא לכחישת בשר ושומן שלה. מקום שנהגו למכור דאלמא (על) [לא] חשידי על בהמות שלהן לרבען מוכרין ובמקום שכל כך הם פרוצים דחשידי אף על שלהם ואינם חוששין לפסידא שלהם לעיקור ולכחישה אסור למכור. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה מפני שהיא מיוחדת למלאכה וגוי עושה בה מלאכה בשבת ואפי' עגלים וסייחין לא שנא שלימים ולא שנא שבורין דלאו בני מלאכה נינהו גזרו בהן רבנן דילמא אתי לאחלופי בגדולים ושלימים הראויים למלאכה, ובגמ' מקשי' דכיון דזבנה מאי איכפת לן דהא לאו בהמתך היא, ומשני דגזרי' מכירה משום שאלה ושכירות דאכתי בהמת ישראל היא וכתיב [דברים ה'] (למען ינוח) [לא תעשה כל מלאכה וגו'] שורך וחמורך. ור' יהודה מתיר בשבורה דלא גזרו שבורה אטו שלימה דהא לעולם לא אתיא לכל[ל] מלאכה אבל עגלים וסייחין דאתו לכל[ל] מלאכה גזרו קטנים אטו גדולים. ובן בתירא מתיר בסוס, לפי שאין מלאכתו אלא לרכיבה ורכיבה שבות היא ולא מלאכה היא דהא קימ' כר' נתן [שבת צ"ד ע"א] דאמר חי נושא את עצמו ולא איכפת לן, אי נמי אתי להשאילן ולהשכירן...
<h2>דף כה.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] אין מעריכין ואין מחרימין, דסבר סתם חרמים לבדק הבית דדילמא אתי בהו לידי תקלה כלומ' כיון דהשתא ליכא בית דילמא [מיתהנה] מינייהו ומועל בהקדש, [ע"ב] נועל דלת בפניה כלו' ואין לה מזונות והיא מתה מאיליה דאי שחיט להו דילמא אתי בהו לידי תקלה (דאי) [ואי] עביד להו [גוסטרא] נראה כמטיל מום בקדשים, ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דאמי אע"פ ששוין כמה כשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול[ל] ואע"ג דאמר שמואל חללו אין דהיינו דאי עביד אבל לכתחלה לא הני מילי בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן הזה אפי' לכתחלה שרי, והכי אמרי' בבבא מציעא בפ' הזהב [נ"ז ע"א].
<h2>דף כט.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] בראשו ובראש חמורו, ולגנאי קאמ' יניח נמצא נהנה מחמת שעושה צווי הכומ[ר]ים נהנה כשיעור המכס לא יניח נמצא מהנה שיתן מכס לכומרים הילכך מצוה לקנוס אותו שכל מה שנשא ונתן באותו יריד אסור, ואיזה הוא עיקר, כלו' שאין בה טריפה, מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה והוא הדין דיכול לעשותה טריפה דהא מתסרא בהנאה אלא משום צער בעלי חיים קאמ' דאיכא יותר צער לבהמה מארכובה ולמעלה, ואכתי צ"ע. וכותב ומעלה בערכאות שלהם דזהו מקום גדוליהן ושופטיהם ומעלה שטרותיו לפניהם לחתום ואע"פ שכבוד ותפארת להם ואיכא איסורא דאזיל ומודה אפי' הכי שרי שהוא כמציל מידם, שמתוך כך הם מסייעין אותו להצילו [מן] העוררין על קרקעותיו בבית הפרס כגון שדה שנחרש (בית) [בה] קבר וחשו חכמים ואמרו עד מאה אמה דילדלה מחרישה את כתתי העצמות ושמא יעבור על עצם כשעורה ויסיטו, ומשום ישוב ארץ ישראל שלא ידור בו נכרי שרינן ליה איסורא דרבנן, וכן נמי לצורך תלמוד תורה שמביאה את האדם לידי מעשה...
<h2>דף לא.</h2>
[ע"ז ז' ע"א] כל הפושעים שחזרו בהם, כלומר אעמי הארץ קאי שקבלו עליהם דברי חבירות שיהיו נאמנין על המעשר ועל הטהרות ועל התכלת לציצית כדין כל חבר ופשעו באותה קבלה והאכילו טבלים לישראל וכל הדומה לזה ועל זה קרי להו פושעים שהכעיסו את השם בכוונה ובמזיד דכתיב [מ"ב ח'] אז תפשע לבנה ועכשיו חזרו בהם ובאין לפני תלמידי חכמים לקבל עליהם דברי חבירות, אין מקבלין אותם לעולם, כלו' לסמוך עליהם בדברי חבירות דכי היכי שרימו אותנו בתחלה כן יעשו פעם אחרת ואין לסמוך על חזרתן אפי' חזרו בהם בפהרסיא, ור' יהודה אומר חזרו בהן במטמוניות, כלו' אם עכשיו שמצדיקין עליהן את הדין ואומרין חטאנו ליי' ולכם אינם רוצים לומר אלא לאחד או לשנים מן החבירים אין אנו מקבלין אותם שאם היו מתביישין על מה שעשו בלב שלם היה להם להתודות ברבים בשם כמו שנודע סוד החרם ברבים, אבל אם חוזרין בפהרסיא ומקבלין עליהם דברי חברות מקבלין אותן וסומכין עליהם, בן כך ובין כך אפי' במטמוניות נמי מקבלין אותן כדי להרגילן במצות כדכתי' [ירמיה ג'] שובו בנים שובבים, מדקרי להו אחר התשובה שובבים משמע שאין עושין התשובה ככל הלכותיה ואפי' הכי קאמר להו נביא לישראל שישובו והיה מקבל אותם, הלכה כאותו הזוג דאמרי בין כך ובין כך מקבלין אותן...
<h2>דף לז.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] יין נסך שנפל לבור, כלומר שנפל לבור של יין היתר נאסר הכל בהנאה כדאמרינן לעיל דיין נסך אם היה דבר חשוב אפי' באלף לא בטיל ואוסר הכל בהנאה כמו האיסור עצמו, רשב"ג סבר שאין בו כח לאיסור הנאה אלא בשתייה לחודה ומוכרו את כלו חוץ מדמי היין נסך שנפל שם כגון שאם היה שוה ההיתר מנה ויין האיסור דינר מוליך אותו דינר לים המלח ונמצא שאינו נהנה מיין נסך, ובגמ' מוקים לה דוקא בחבית של איסור שנתערבה במאה חביות של היתר וזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו ובכי האי גונא הלכתא כרשב"ג אבל יין נסך ממש ביין חבית של היתר הלכתא כת"ק דנאסר הכל בהנאה אבל אם היה מסתם יין אפי' יין ביין נמי ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך סתם שיוליך לים המלח...
[ע"ז ע"ד ע"א] הלכה כרשב"ג חב[ית] [בח]בית כלומר שנתערב חבית של יין נסך בחביות... יין דהיתירא ואין ניכר אי זהו יין נסך התם הוא דאמר' ימכרו כלן ומשליך דמי חבית של יין נסך לים המלח [אבל] לא יין ביין שאפילו אם נתערב רביעית של יין נסך [באלף] כורין של היתר נאסר הכל בהנאה ובהא אפי' [רשב"ג] מודה ושמואל סבר אפילו בנתערב ממש פליג רשב"ג ואמר שימכר כולו לגוים ומטיל דמי אותו יין איסור לים המלח. הלכה למעשה, יין נסך כלו' דפשיטא לן דבודאי נתנסך לע"ז ונתערב ממש נאסר הכל לגמרי בהנאה כאלו נגע ממש גוי בכוליה ומוליך דמי הכל לים המלח, אבל חבית בחבית שאין נוגעת זה לזה מותר הכל בהנאה ומוליך דמי חבית אחת לים המלח אבל בסתם יינן שאינו יודע בבירור שנתנסך לגבי ע"ז אפילו בנתערב ממש אינו אסור הכל אלא אותו יין אסור בהנאה לחודיה ואידך שרי בהנאה דגרע עירוב יין סתם אע"פ שהוא אסור בהנאה ממגע גוי דכל מגע גוי מיתסר בהנאה אע"פ שאין ידוע לנו אם נסכו אם לא.0...
<h2>דף נ:</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] אין מעריכין ואין מחרימין, דסבר סתם חרמים לבדק הבית דדילמא אתי בהו לידי תקלה כלומ' כיון דהשתא ליכא בית דילמא [מיתהנה] מינייהו ומועל בהקדש, [ע"ב] נועל דלת בפניה כלו' ואין לה מזונות והיא מתה מאיליה דאי שחיט להו דילמא אתי בהו לידי תקלה (דאי) [ואי] עביד להו [גוסטרא] נראה כמטיל מום בקדשים, ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דאמי אע"פ ששוין כמה כשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול[ל] ואע"ג דאמר שמואל חללו אין דהיינו דאי עביד אבל לכתחלה לא הני מילי בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן הזה אפי' לכתחלה שרי, והכי אמרי' בבבא מציעא בפ' הזהב [נ"ז ע"א].
<h2>דף נג.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] אין מעריכין ואין מחרימין, דסבר סתם חרמים לבדק הבית דדילמא אתי בהו לידי תקלה כלומ' כיון דהשתא ליכא בית דילמא [מיתהנה] מינייהו ומועל בהקדש, [ע"ב] נועל דלת בפניה כלו' ואין לה מזונות והיא מתה מאיליה דאי שחיט להו דילמא אתי בהו לידי תקלה (דאי) [ואי] עביד להו [גוסטרא] נראה כמטיל מום בקדשים, ואי פריק להו בשוה פרוטה שפיר דאמי אע"פ ששוין כמה כשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול[ל] ואע"ג דאמר שמואל חללו אין דהיינו דאי עביד אבל לכתחלה לא הני מילי בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן הזה אפי' לכתחלה שרי, והכי אמרי' בבבא מציעא בפ' הזהב [נ"ז ע"א].
